כשהוא מזיין אותי/ קשר עין

כשהוא מזיין אותי הוא מבקש שאסתכל אל תוך עיניו.
שאשיר את מבטן של עיני
ואביט אל עיניו הקטנות, הכחולות.

כשהוא מזיין אותי, הוא רוצה שאשיר את מבטי ואסתכל אל תוך עיניו.
אני מתחמקת, מתביישת
זה לא נח לי. זה קשה לי.

כשהוא זיין אותי הוא דרש שאשיר מבטי אל תוך עיניו.
דרש שלא אנתק את עיני מעיניו.
עכשיו, כשאני כותבת על זה, ממרחק של שנים ויבשות,
הזיכרון עולה בגופי, הזיכרון עולה בעיני.
עכשיו כשאני כותבת, בחדר המלוכלך והמוזנח בו אני גרה,
עכשיו, כשאפשרות הנגיעה בו כל כך קרובה
פותי נרטבת, נאנחת.
 

משהו בתחתית הבטן, במעמקי הבטן התחתונה,
אני מאתרת את המקום ביתר קירבה ודיוק,
משהו במעמקי רחמי, נרגע משתחרר ונפתח.
 

(ועכשיו, כשאני כותבת ועורכת, פעם שניה ושלישית, אני חושבת, האם לשלוח לו את רשומה זאת? דומני שהיא תחמיא לו, והוא הרי sucker for compliments, דומני שהוא יעריך את המאמץ האמנותי, והרי עבורי מחמאות הן אוויר לנשימה, ממרחק מקום וזמן, ממרחק איסורים ועבותות)
 

כשהוא היה מזיין אותי, היה קושר את פרקי ידי למיטה,
כשהוא היה מזיין אותי, לופת את קרסולי,
מושך בשערי
ומזיין אותי
היה מבקש לנעוץ גם את נשמתי.
היה מבקש שלא אסיט את עיני ממבטו, מעיניו
הקטנות, הכחולות, הקרות
עיניים רעות.
בכיתי, כעסתי, הסמקתי, סרבתי
עיניים מרושעות.
 

רק לאחר מרחק של זמן ומקום, לאחר שנאסף מידע נוסף,
אחרי שקראתי על ניסוי העיניים, על תיאוריית ההיקשרות,
על תראפיות המטפלות בבעיות היקשרות
הבנתי.
רק אז הבנתי שקשר העין הראשוני, בין האם לתינוק שנולד,
הוא קשר העין הבונה את האישיות של הרך הנולד.
הוא חוט הטבור שיקשר את הרך הנולד לאדם אחר, וכך לעצמו, וכל לעולם סביבו.
רק אז הבנתי את התיכנון והמחשבה שבבקשתו להביט אל עיניו,
את כוונתו לקשור אותי אליו.
והוא ידע שהוא רע לי, והוא ידע שהוא הורס אותי. והוא ידע שהוא רעל לי.
עיניים כחולות, מתבוננות, בוחנות, מחשבות.
 

ואני ידעתי שהוא רע לי, ואני ידעתי שזה הורס אותי, ואני ידעתי שזה רעל לי ואשאר מורעלת.

ועכשיו, עיניו מול עיני, עיני רוחי,
געגועים עולים בי כמו קיא.

 

 

ובאותו נושא: אפשר להקליק כאן