Please, Please, Let's Forget בזכות השיכחה Tel Aviv 2023 2023 תל אביב
אתה ואני
מההקדמה לסיפרו של מרטין בובר בסוד שיח, שכתב ה.ג. ברגמן
לקרוא את הספר עצמו עדיין לא התחלתי, מאחר ונתקעתי בהקדמה. מחשבות על גבי שאלות על גבי תהיות.
"מהו הדבר העושה את היהדות לתופעת-בראשית של האנושות? (...) וזה הסברו: עובדה יסודית של הדינאמיקה הנפשית של האדם בכלל היא, שהריבוי בנשמתו נגלה לו בחינת שניות, דואליות [וכאן אני משנה את הכתוב] בכל רגע שיעז ויתבונן.
[וממשיך המקדים וכותב] האדם חי את שפע ממשותו ואפשרויותיו הפנימיות בחינת סובסטאנציה חיה השואפת לשני קטבים מנוגדים. ואף על פי כן שקוטביות זו היא מטיבם של כל בני האדם, אין לך כמותו של היהודי שבו מתגלית צורה יסודית זו בחוזקה כזו. בתוקף שכזה.
השאיפה של האדם מישראל להגיע מין השניות הקטבית אל האחדות [ושוב אני: המאופינת בכך שאנו מכירים בניגודים ובכוחות השונים ובעת ובעונה אחת שואפים לאחד אותם ואולי נכון יותר] לגשר עליהם.
אם בין אדם לבין עצמו אם בין חלקי העם השונים ואם בין כל העמים, ואם בין האדם לבין כל חי.
יש לזכור שה.ג. ברגמן, שכתב את ההקדמה, מתייחס לכתביו של בובר שנכתבו לפני מלה"ע השנייה.
אתה ואני
בזכות השיכחה
דרידה : רק לבלתי ניסלח ניתן לסלוח.
איני יודעת מה זאת סליחה.
אני מפנה את גבי ופונה לדרכי.
הכל מאיה. כל העולם והקורה בו הוא אשליה שלי, החלום הפרטי שלי.
אני יצרתיו.
האחריות כולה שלי. וגם האשמה.
האם אני מסוגלת לסלוח גם לבלתי נסלח בי?
למעשי שלי שאינם ברי סליחה?
הפשטתי את אימי מבגדיה, ונתתי לה לרקד עירומה. אישה בתחילת זיקנותה, מרקדת במערומי תחתוניה.
מצחקקת צחוק תמים של ילדה קטנה.
האם אני מסוגלת לסלוח לבלתי נסלח בי?
אני ילדה בת 7, הולכת עם אבא לים בשבת. חוף הרחצה עמוס גופות. רק גופות.
לפני החזרה הביתה, גופי הלבן אדום וצורב, מרוח בשמן, דביק מחול.
אולמות המקלחות הענקיים, עיני עיני ילדה בת שבע, מקלחות אפורות ורחבות,
ערימות של גופות אני רואה, גופות ערומות שולחות ידיים אל זרם המים, מתכופפות אל הסבון.
האם אני יכולה לסלוח?
האם אני יכולה לסלוח לעצמי שאני זוכרת?
גופות בדרך אל הריקבון, בדרך אל חיי אלמוות בזיכרון שלי, בעיני, במוחי בליבי,
גופות מצחינים ורעים, שולחים ידם אל המגבת התלויה אל הקולב ליד.
"הי, האם תוכלי להעביר לי את הסבון"
כשאני הולכת עם אבא למקלחות הגברים, עיני בדיוק בגובה מבושיהם המתדלדלים,
מבושיהם,
בושתם מנבאת את אשמתם הגלומה בם,
בתלתול שער מאפיר, עיני בגובה כרסיהם המשתפלות גלים גלים מעל רגליהם הדקות.
השעירות,
גוום ההולך ונכפף.
הבן שלי, הלכנו לקונצרט של להקה נודעת באיצטדיון גדול.
100 - הוא אומר לי.
- מה?
הוא בן 15. האצטדיון מלא מפה לפה. 60 אלף אנשים אומרים שיש כאן.
מאה. מאה אצטדיונים מלאים כאלה.
- מה?
מאה אצטדיונים מלאים כאלה היו כל היהודים שעברו מעולמם.
(ואני מסרבת להשתמש במילים כמו 'ניספו' או 'נרצחו' או 'הושמדו'.
אני מסרבת לזכור.
אני מסרבת לזכור.
האם ניתן לזכור ולסלוח בעת ובעונה אחת?
האם ניתן לסלוח בלי להרעיל את העצמי? בלי להרעיל ולהמית את האחר בתוכך?
בלי לגול את האשמה על האחר?
הזכרונות גואים בי כרעל רע.
מילה שנאמרה שינתה את עולמי, את חיי.
מגע שנגע, כוויתו לעולם צורבת את עורי.
מראה שנראה אינו יכול להמחק.
רק הבלתי נסלח ניתן לסליחה. ואין סליחה כל עוד הזיכרון קיים.
צריך להנהיג את יום השיכחה העולמי - הבה נשכח יחד.
והתמונה, העבודה הויזואלית שיש לבצעה ולצרפה לרשומה הזאת:
עצמו את עיניכם וראו; העלו בעיני רוחכם את אחת התמונות הכל כך נדושות, נדושות בגלל שהראו לנו אותן כל כך הרבה פעמים. נדושות מאחר ואנחנו חוזרים ורואים אותן, בעיניים ישנות, בעיניים חדשות, פעם אחר פעם.
העלו בעיני רוחכם את אחת התמונות האלה.
בעיני עולה תמונה שאיני יודעת אם אכן ראיתי אותה במציאות.
בעיני עולה תמונה שאיני יודעת אם היא קיימת.
בעיני עולה תמונה המלווה אותי כל חיי.
אומר רק מספר מילים, שאכן כבר נאמרו,
מקלחות, חדר סגור, ראשי מקלחת כמו נטיפים מהתקרה, גופות ערומים שולחים ידיים.
ראשים קרחים. נשים. נשים אנחנו.
ועכשיו תארו לכם, במקום פני הנשים, במקום פני כל הנשים, אני מדביקה את פני שלי.
פני שלי היום. פני שלי בהיותי ילדה בת עשר. פני שלי בהיותי נערה בת שש-עשרה. פני שלי בהיותי אמא צעירה בת 31. פני שלי בגיל 60. פני שלי בגיל 87.
באמצעות בינה ממוחשבת אני משנה את פני מהתמונות ששרדו, משנה את הבעתם, מחיוך או מחשבה, או זדוניות, להבעת אימה, להבעת חוסר הבנה, להבעת כאב.
ומאחר והגענו עד לכאן, הרי לכם התרגיל הבא.
אותה תמונה, פני שלי נשקפים אליכם מגופי האדם שבתמונה, שתכף יהפכו לגופות, שיהפכו לגוויות,
ושנו את פני בפניכם.
פניך שלך היום, פניך בגיל 10 כששחקת כדורגל וניצחת, פניך בגיך 13 כשעלית לתורה, כשחגגת בת מצווה בשימלתך הלבנה.
אתה הבנת. את הבנת.
בזכות השיכחה.