נאיביות

​

היא סיפרה לי כיצד נאנסה. זה היה אחרי שאני סיפרתי לקבוצת הוואטסאפ שלנו על האונס שאני עברתי. ואולי אני מזכירה כאן את האונס שאני עברתי כדי להקל על מצפוני, כדי שהקוראים ישפטו אותו לקולה ולא לחומרה; כדי התחנן ולהתחנחן; הסבל כאישור שחרור מכל אחריות מצפונית.
לכו תזדיינו.
אני רק רושמת את אשר קורה.

היא סיפרה לי כיצד נאנסה. היא אישה בוגרת עם ילדים קטנים. עם בנות. היא עדיין מרגישה אשמה. היא עדיין מרגישה בושה.
והרי אני אונסת אותה כאן - כשאני מספרת כאן את סיפורה, ללא רשותה.
ושוב - באותה תמימות, באותה נאיביות בה היא בטחה באותו חבר,
היא סיפרה לי את סיפורה, ואני - אפילו לא שאלתי אם תרשה לי.

נאיביות, תמימות, חוסר הבנה בסיסי של רצונות האדם האחר, מניעיו, אמונה שהשני ישמור עליך כפי שהיית שומר עליו, כמו שהיית רוצה לשמור על עצמך, הם מאפיינים בסיסיים של אלה שעברו טרואמת ילדות מורכבת.

היא אמרה לו לא. היא הסתכלה בתיקרה. השיתוק הקפיא אותה.
בחדר זר.
ועדיין הייתה מאוהבת בו. ועדיין נמשכה אליו.
 

הבחילה מעצמה. הבחילה מעצמי. האמת מעל לכל.

​

​