ליקקתי לו את החור של התחת. הערמונית שלו פועמת, פועמת, אל האצבע שלי מעבר לדופן המעי המתכווץ אליה, האצבע המורה, האדונית. אני מרגישה אותה גדולה וקשה. האצבע שלי מעסה אותה. הוא עשה קולות.
לא הסתכלתי אל עיניו. לא יכולתי.
כמו תינוק בעת החתלה, בירכיו באוויר, פרושות, כפופות, זין תינוקי מתרומם אלי.
עיני הוסטו מעיניו. עזוב אותי. אני בשלי.
חסרת רחמים.

 

המתנה האמיתית שהאני יכול להעניק לאחר היא לראות אותו.

המתנה הטובה ביותר שהאני יכול להעניק, העלאת זבח וקורבן ותשר ומתן בסתר,
החסד האמיתי,

הוא לראות את האחר. לראות אותך. אותך.

(ולא אכתוב כאן עליך, גווך כפוף, ידיך היודעות, האגודלים, הכתם על ..
אמרתי שלא אכתוב)

 

אמא שוכבת על המיטה, עובר חסר שיניים גווע, משתעל, גומע אוויר, השיניים התותבות מוחבאות מתחת לכרית. חיוך יתום הקורן אלי בוהק, פניני שיניה.

 

אתמול כשהוא זיין אותי לא יכולתי להביט בו. לכאורה "עשינו אהבה", לא טבענו, לא אחזנו אחד בשנייה כדי להישרד, בטוח שלא אהבנו אחד את השני. הוא אמר לי שאני יפה. אני לא חושבת ששיקר. לא יודעת אם הוא אפילו מצא חן בעיני.
לא יודעת אם אפילו חיבבנו אחד את השניה.

 

המתנה העמוקה ביותר היא לראות אותך.
ניצבת. בתוכי שקט.

 

מה היה צבע עיניו? חום כהה? ירוק ירוק הרבה יותר כהה? היום בבוקר, מטאטא הרחובות למטה בנמל הורה לי את הדרך. ביד שאינה אוחזת במטאטא בתנועה רחבה, הוא לא מדבר עברית ובאנגלית מצביע על העיקוף שעלי לעשות. מה היה צבע עיניו? בגבולות הנימוס והטעם הטוב השרתי מבט ופגשתי בהן. היסוס, אך לא הססנות, זהירות, המתנה, סבל, סבלנות.
המשכתי והבטתי אל תוך עיניו, אגמי שוקולד נוזלי בוהקים ועמוקים,
הרף עין נוסף, בדיוק-בדיוק מודדת את זמן מבטי, לא עוברת את מידת הנימוסיות והכבוד הראוי.
וראיתי. מבט משיר אל תוך עיני. הבנה. אולי אהדה. אדיבות (או או או למה חסרה בעברית המילה kindness ?) אולי חמלה. תחילתה של ראייה. הוא ראה אותי.
חיוך.

 

היום בבוקר, אתמול מאוחר בלילה, כשהוא זיין אותי, מי הייתי עבורו? אחרי שזה נגמר, כשכבר הלך, שלחתי לו מסרי תודה וברכות. וכן, היינו מדוייקים אחד לשניה. באים בזמן. הוא אמר שהוא אוהב נשים מבוגרות. מאז ומתמיד. ויש לו הרבה, הרבה, הרבה-הרבה. הוא עט עלי. כובש. והרי אין מה לכבוש.

גופי שתה את כוחו, הכוח הפראי, ילד פרא, המבולבל, הלא ברור ולא בורר הגועש בו. גוף אחד צמא-רעב. גוף זולל.

 

הזכות הגדולה ביותר שניתן לקבל. שאתה מתיר לי להתבונן בך. עומדת ממול. ניצבת. שקט. מתבוננת. מישירה גו ומבט.
מתבוננת בך.
ידי לצידי גופי, הן אינן שמוטות. הנחתי אותן שם. השקטתי אותן. ששש.
דוממות ומתבוננות גם הן.

ללכת למטבח לעשות כוס תה אדום עם שתי כפיות מחוקות של סוכר ולהביא לאמא. לשים על השולחן ליד המיטה בסלון על צלוחית לבנה. לקחת את חצי כוס התה הקרה שנותרה ולרחוץ אותה במטבח.
נוכח. מתבונן. אני.

 

הפניתי אליו את גבי והתחת שלי. שיעשה מה שצריך להעשות. פיזרתי את השיער, שיראה טוב, סקסי כמו קוראים לזה, שאוכל להתחבא. משוך בשער, קראתי. זיין. קראתי. בתחילה, כשניפגשנו, רציתי להציל אותו.
בתחילה, כשניפגשנו, אמר שרצה לעזור לי. מי מסתכל במה ומה רואים?

 

ידי ריקות.

הזכות הגדולה ביותר היא להתבונן בך.

​

מטאטא הרחובות עובד הנמל השחור בעל הקול הנמוך הרך הרך השקט הניח את ידו באלכסון על חזו. הגדול? הרחב? הוא גבוה ממני בכ-15 סמ. שקט. את ידו שלא אחזה במטאטא. כוח כבוש זרח ממנו. הניח את ידו על ליבו, עדיין שמרתי מרחק מנומס של 30 סמ ממנו, ואיחל לי יום טוב.

​

הזכות הגדולה ביותר, החמלה הגדולה ביותר היא שאתה מתיר לי לראות אותך. להתבונן. בשקט. עיני פקוחות. להתבונן. לא לנשום. רק לראות. כנס אלי.

​

כשמטאטא הרחובות התיר לי והראה לי את פניו, הוא פתח את ליבו, הביט אל תוך עיני. הכרה.

לא ארוך יותר מאשר
אחת,
שתיים,
שתיים וקצת
ו.

 

 

​

 

​